היו פעמים ששמתי גבול לאנשים, עם מי אני מוכן להתחבר. לא עם אדם שיש לו תכונה כזו ולא אחד שיש לו הרגלים כאלו, ובטח לא זה שיש לו פנים כאלו.
אבל פתאום שמתי לב שיש אדם אחר ולו דווקא יש את אותם הדברים שאני לא אוהב באחרים ואני אפילו חבר שלו, ומאוד חשוב לי להיות בקשר איתו. אז בדקתי בתוך תוכי מדוע ולמה לא אכפת לי אם הוא כך או כך, והגעתי למסקנה אחת מאוד פשוטה שאני אוהב אותו, פשוט כך. וזה מכסה על כל שאר הפגמים שמצאתי באחרים.
כי באמת המציאות היא אחת ואמיתית בעיניים שלי אלא היא יחסית, יחסית אליי, ואולי גם לרצון הפנימי שלי לראות אחרים לפעמים פחות ממני. זה לא בעיה בתוכי אלא מבחנים שהטבע בנה בכל אחד מאתנו כדי להתגבר מעליהם, ולבנות בנו יכולת להתקשר ולהתחבר עם יותר ויותר שונים מאיתנו.
במידה ואני מתקן את הראיה שלי, הרצונות הפנימיים שבי, באותו אופן המציאות בעיניים הופכת יותר ויותר מחבקת ומזמינה. זה כבר לא אהבה ממבט ראשון אלא עבודה שלי עם הטבע, וצריך להתאמן על כך, יותר לאהוב.