לילדים שלי אני לא עושה חשבון כמה אני מתאמץ עבורם. כל החיים שלי ושל אשתי אנו מקדישים רק כדי שהם יגדלו בבית חם, ילמדו בבתי ספר טובים, ומשקיעים בהם בכל אמצעי, רק כדי שירכשו יכולות, יתפתחו, ויוכלו להיות עצמאיים. הכל רק לראות אותם מצליחים, שירגישו שאין שום מחסום שעומד בפניהם.
מנגד, ביחס שלי כלפי אנשים שפחות קרובים אליי, אני מרגיש שיש הפרדה ברורה בינינו, כמו קיר חוצץ שלא מאפשר לי להרגיש אותם כך שאני מוכן להתאמץ עבורם. במקום יחס של חלק ממני, קיים יחס של סוחרים, מה אני נותן ובתמורה מה אני מקבל.
כל ההבדל הוא בהרגשה הפנימית שלנו אחד כלפי השני. האם אני מרגיש את האחר כחלק ממני או לא. אם היינו מרגישים כך אחד כלפי השני, איך זה היה משנה את היחסים בינינו?