החיים שלנו מתחלקים לדברים שהם הכרחיים ומותרות. כל אחד קובע לעצמו מהם הדברים ההכרחיים בשבילו כדי שיוכל להתקיים כגון אוכל ומקום לגור,פרנסה ועוד ועוד.
אלא שהכול תלוי בהבחנת האדם, מה זה ההכרחיות ומה זה מותרות, ובין שני ההבחנות האלו אנחנו חיים. ובאמת בין שני ההבחנות האלו אנחנו מתגלגלים. הבעיה היא, יש לפנינו תנאים, התנאים האלה אנחנו מקבלים אותם או כהכרחיים או עדיין כמותרות, שלא הכרחיים ואז בהתאם לזה אנחנו קובעים מה אנחנו צריכים לעשות.
הכרחי זה מה שאני מרגיש שלוחץ עליי, שלא אוכל להתקיים בלעדיו, ומותרות זה תנאי שגם אם לא יהיה לי מחר, אני לא מרגיש בסכנה.
כאן נשאלת השאלה, האם היחסים בינינו נחשבים הכרחיות או מותרות, האם הם הכרחיים לקיום שלנו או שהם תוספת יפה שאפשר לוותר עליה בתקופות קשות.
אלא שהבעיה היא שביום יום אנו לא כל כך מרגישים את הנחיצות לקשרים טובים. אולם דווקא בזמנים שיש לי בעיה אישית כמו חיפוש עבודה או משהו רחב יותר, שכולנו נמצאים בבעיה משותפת כמו תקופת מלחמה, דווקא אז אנו מרגישים כמה אנו מקבלים ממערכות היחסים בינינו בטחון וכוח להמשיך, ויכולת להתמודד עם כל מה שיבוא.
אמנם מצד אחד היחסים הטובים בינינו הם הכרחיות לקיומנו בכל רמה בחיים שלנו. אך יחד עם זאת לראות אותם כהכרחיים או כמותרות, הטבע משאיר זאת כהבחירה החופשית של אדם. לקבל את המצב הנוכחי כהכרחי, או להשאיר אותו כמותרות כך שתמיד אפשר לברוח.