בעיניי אחד מפלאי העולם הינו כוחות הבטחון במדינה. מארג של אנשים מכל שכבות האוכלוסיה שיודעים להתקבץ לתנועת אגרוף ברזל כנגד כל אוייב בכל מקום בארץ ובעולם. לאורך כל שנות המדינה, באיומים על הגבולות, ועל יהודים בכל העולם, תמיד יש למי לפנות כדי לתת מענה. אין ספור סיפורי גבורה שידועים וחסויים כמו שקי חול הצטברו אחד על השני כדי לבנות עבורנו את חומת הביטחון במציאות הלא קלה בה אנו חיים.
יחד עם זאת נראה שאנו לא מסוגלים להביא את עצמנו לחיי רוגע, חיים מאוזנים, אפילו בתקופות של שלום. הקוטביות והמפלגתיות חוגגת בקרבנו ללא רסן וגבולות ושוטפים אותנו עד כדי שפה ומאבקים אלימים, הנותנים ביטוי בהתנהגותנו בכבישים, ברחובות ובאמצעי התקשורת השונים בינינו.
נראה כי היחסים העכורים בינינו קורעים את החברה מבפנים ומערערים כל תחושה של אחדות, רצון לעזרה הדדית, התחשבות והרשימה עוד ארוכה. ולכן נשאלת השאלה מי יציל אותנו מעצמנו.
כי כאן אין שום כוח חיצוני אשר מחזיק כוננות 24/7 לשמור עלינו מעצמנו. אלא דווקא נדרש כוח פנימי בכל אחד מאתנו אשר דורש מאתנו שינוי היחס בינינו. אף שוטר או חייל לא יעזרו כאן אלא דוקא מלחמה פנימית נגד כוחות הפירוד שבי.
לא עוד הינה דרישה שהפכה רללונטית היום יותר מתמיד. כי היא לא רק תביעה כלפינו כעם, אלא גם תביעה ליחס שבי כלפי עמי.