הכי נוח לי זה להיות לבד, לא במובן של להתבודד אלא לא להתחייב, לא להיות חייב. ככה זה בטבע שלי ושל כולנו. חלקנו רוצים חברה וכאלו שרוצים לחיות במסיבת חוף אינסופית ואילו אחרים מעדיפים יותר להתבודד, אפילו להיות על אי עם חוף פרטי בלי שאף אחד יפריע.
יחד עם זאת המכנה המשותף לכולנו הוא שנעדיף שנהיה במרחק לא רב מחנות גדולה בה נוכל להשיג כל מה שנצטרך לחיי היום יום בלי מאמץ ואם אפשר במשלוח עד הבית אז יותר טוב. במילים פשוטות פשוט לנצל את האחרים בלי להתקשר איתם ובמינימום מאמץ.
הבעיה היא שאוכל לא מגיע לבד לחנות. ואם ניקח לדוגמה לחם, מוצר בסיסי, מישהו צריך לגדל, לקטוף, לארוז, להעמיס במשאית, לטחון ושוב לארוז ולשלוח אולי אפילו באניה, להעביר למחסנים ומשם למאפיה, להכין בצק ולאפות ושוב לשלוח לחנויות. וזו רק צורה אחת של מוצר בסיסי שכולנו בסופו של דבר משתמשים בו. אמנם אנו רואים רק את סוף התהליך ופשוט מושיטים יד למדף, משלמים וזה שלנו. אך למעשה כל דבר שאנו רוכשים כרוך בהרבה מאוד אנשים ומאמץ שמתבטא בתהליך שאינו פשוט, כדי להגיע למוצר מוגמר.
פשוט פלא בעיניי איך מצד אחד הטבע הפנימי שבנו מנחה אותנו לחיות לבד בלי מאמץ, ומצד שני הטבע החיצוני כאילו לא נותן לנו ברירה, ומחייב אותנו לשתף פעולה אחד עם השני כדי להביא את אותו כיכר לחם לשולחן האוכל.
אנו נדרשים לבנות מנגנון בצורת מסחר שיאפשר את התהליכים המורכבים האלו. יחד עם זאת המציאות מראה שגם נדרש מאתנו מנגנון פנימי, אולי לבבי הייתי אומר, שמחייב כל אחד מאתנו לצאת מהטבע של עצמו ולהתקשר לאחרים לאו דווקא מתוך ניצול אלא מתוך הצורך להשלים אותם, מתוך דאגה.