מהי עצמאות?

אבי עלה לארץ כילד ב- 1953 ממרכז אסיה, וכמו יהודים רבים, החליט שגם הוא רוצה לקחת חלק בחלום הציוני – לחיות כיהודי במדינה, להרגיש שייך, להיות חלק מעם ישראל, ולהקים בית במדינת ישראל בארץ ישראל.

מעט מאוד דיברנו על עברו של אבי כעולה, אבל באחת החוויות היחידות ששיתף עימי, כתלמיד בכיתה ד’, היה המורה מחלק לכל תלמיד מחברת אחת, ועיפרון אחד, ואלו היו אמורים לכסות את כל צרכי הכתיבה של התלמיד במשך שנת הלימודים. יום אחד, כאשר העיפרון היה קצר מדי ולא היה ניתן להשתמש בו יותר, אבי ותלמיד נוסף פנו למורה בבקשה לעיפרון חדש. המורה הסתכל על זוג התלמידים שלפניו, חשב קצת, ואז רכן לארונית המתכת שהיתה מתחת לשולחן, ופתח את הדלת על רקע קולות החריקה שעלו מהצירים. לאחר סריקה מהירה בעיניו, הוא שלף עפרון חדש למרכז השולחן. עיפרון ארוך וצהוב, ללא סימני שיניים עליו, שעדיין מפיץ ריח חזק של העץ וקצה מחודד. במקביל הוציא מכיסו אולר, שלף את הלהב, וחתך את העיפרון החדש לשניים. ניחשתם נכון, אבי קיבל רק חצי עפרון. תקופה מאוד מורכבת כאשר המדינה עוד בחיתוליה.

אני נזכר בזה דווקא עכשיו, ערב עצמאות 75 למדינת ישראל, רק כדי להמחיש כמה התקדמה המדינה בזמן קצר יחסית. כיום מדינת ישראל נמנית מבין המדינות המובילות, בתוצר לנפש, באיכות הצבא, בפיתוח תעשיות שונות כגון הרפואה, תקשורת, מחשבים, חלל, אמצעי לחימה, חקלאות, החלל ובתחומים רבים ונוספים. 

ההתקדמות המטאורית במגוון רחב של תחומים נבע בעיקר מדבר אחד, הבחירה לחיות כעם. הרגשנו מהר מאוד על בשרנו, את לחץ השנאה העצומה של השכנים המקיפים את המדינה, ועוד יותר את חוסר הרצון של שאר המדינות והגופים לעזור לנו. בלי הרבה ברירות, שינסנו מותניים ובנינו הכל במו ידינו, כאשר מיום ליום ומשנה לשנה הצלחנו יותר ויותר. המציאות המורכבת בה המדינה התפתחה, הכריחה אותנו לבחור: או לעבוד יחד או שהמדינה תהפוך שוב לחלום. הנחיצות הבסיסית לקיומנו כעם היתה ברורה ומורגשת מאוד בלב של כל אחד מאיתנו, מעל כל המחלוקות, יחד עם הזדמנות נדירה שקיבלנו אחרי 3,000 שנים של נדודים בעולם. הרגשנו מחויבים להושיט יד איש לרעהו, כי לא היתה ברירה אחרת. 

ועכשיו? כאשר המדינות על גבולנו נעות בין שלטון לא יציב ועד פשיטת רגל. לעומתם, מדינת ישראל השיגה עצמאות כלכלית, עליונות צבאית וביטחונית, תעשיה והייטק מתפתח, רפואה מתקדמת, והישגים בתחומים רבים. אלא דווקא עכשיו, שהגענו לעוצמה כעם יהודי במדינת ישראל, הדעות המגוונות שאפשרו שיח בונה, מקבלות עתה צורה הפוכה ומשמשות להגברת הקיטוב. הדבק של ה-יחד, שהפך את היכולות האישיות והקטנות של כל אחד מאיתנו, ככוח פורץ שבנה את המדינה, מתחלף היום בשנאה גדולה, שלא מאפשרת לנו לדבר אחד עם השני, לבנות גשר בין כל הדעות, להתחשב ולהכיל את השוני שיש בין אחד לשני.  

עד עתה, יחס השנאה לאורך ההיסטוריה ליהודים, ובמיוחד מדינות הגבול, האשימו אותנו בכל בעיה שקיימת וכתירוץ למחוק אותנו ממפת ההיסטוריה. כל אלו הפכו את ערך האחדות בינינו לחובת המציאות. הכעס כלפינו התהפך לכיפת מגן טבעית, אשר נבנתה על בסיס נחיצות, וחיוניות החיבור בינינו, בעודנו נלחמים מול האויבים בכל גבולות המדינה. ואילו עתה לאחר 70 שנות בניה התבגרנו כעם, ואילו עתה יותר מתמיד, מורגש כי אנו נבחנים האם נוכל באמת להחזיק את אותה הרגשת החיוניות והנחיצות לחיבור כערך עליון. 

עתה אני מרגיש שאני נמצא באותה נקודת בחירה כמו אותם החלוצים שהקימו את המדינה. להמשיך לעבוד יחד בפריצה קדימה מעל המחלוקות. אך כנגד מה? כי דווקא כיום, שמדינת ישראל הינה מדינה עצמאית מבחינה בטחונית כלכלית ועוד, הלחץ של המדינות השכנות כבר לא כ”כ מורגש כמו אז.

הצורך הקיומי שלנו כעם, הפך מסימן שאלה גדול למובן מאליו. כיום בטחון המדינה אינו מוטל בספק. לכן כבר לא קיימת נחיצות שתחייב אותי להסכים עם האחר, בטח שלא לאהוב אותו. לא משנה אם נסתדר בינינו, או נמשיך לריב.

דווקא אותו אויב שישב על הגבול בקום המדינה, החליף עמדות שמירה, וכיום הוא מרגיש שנמצא בתוכי. האני שבי שלא מוכן לתת מאמץ להתחבר עם האחר, להשקיע מאמץ בלהקשיב במקום לדחות, למרות הדעות השונות שבינינו. חופש הבחירה שלי כיום, ב- 2023 מקבל משמעות אחרת. האם אני מוכן לצאת מאזור הנוחות שלי ולעשות צעד כלפי האחר? להמשיך את עבודת החלוצים בבנית הקשרים הטובים בינינו, היסוד של העם היהודי, מעל המחלוקות?