דיברתי השבוע עם חבר שעובר תקופה לא פשוטה ומאתגרת. תוך כדי שהוא מספר על השתלשלות העינינים אצלו בתקופה האחרונה, והבעיות שצצו לאורך הדרך, מצאתי את עצמי תוך כדי שאני מקשיב לו, לא פחות אבוד. לא הפסקתי לחשוב באיזו דרך אני יכול לסייע לו כדי להקל על המצב שהוא נמצא בו, אך לא ידעתי כל כך איך באמת אפשר לעזור.
לקראת סוף המפגש נוכחתי לדעת שעצם זה שאני מקשיב, מעודד ומביע תמיכה, זה נתן לא מעט לחבר. היתה הרגשה שעצם זה שהקשבתי לו, והזדהתי עם מצבו, במשהו התחלקתי איתו במועקה, בכאב, בלחץ. uהוא מיד הרגיש הקלה בזה שלקחתי חלק מהמטען הכבד שיש לו על הלב, יחד עם תקוה שהכל ישתנה לטובה.
צריך רק להקשיב ולפתוח את הלב לפעמים, וזה מספיק כדי לתת לאדם תקווה למחר טוב יותר