להיות חייב זו הרגשה לא נעימה. אני תמיד ארצה להחזיר חוב למישהו אם לקחתי ממנו משהו, במיוחד שזה כסף. הטבע האנושי לא מאפשר לנו להרגיש להיות חייבים למישהו אחר, במיוחד בגלל שזה מקנה לנו סוג של הרגשת עבד.
אם השאלתי סכום כסף או אפילו מברג, הכבוד העצמי שלי במצב הנורמלי לא יתן לי מנוחה אלא ידרוש ממני להחזיר את החוב. רק לא להישאר בהרגשה שאני בעמדה נמוכה מהמלווה.
אבל אם נסתכל בצורה יותר מעמיקה בחיים המשותפים שלנו כעם, נרצה או לא אנו מחוייבים אחד לשני. למה? כי אחרת אם לא נטפל בעצמנו, אף אחד אחר לא יעשה זאת. כי הבסיס של החיים שלנו הוא שיתוף, ואני רואה עצמי כמחויב לאחרים סביבי, ולכן אני בודק תמיד בכל מצב איך אני יכול לעזור.
אמנם עבור כל דבר שאני צורך אני משלם מכספי, וזה גם מתוך השכר שאני מרוויח בעבודתי, כך שאפשר להגיד שעל פניו אני לא בעל חוב לאף אחד. אלא עדיין היות ואני חלק מהכלל, עצם השותפות בינינו מחייבת אותי להשקיע מזמני ומרצי לאחרים גם בלי תמורה אישית.
בזה אני גם לוקח דוגמה והשראה מאנשים רבים וטובים אשר מעבר למשפחה ועבודה, הם גם תורמים מזמנם ומרצם כדי לעזור במשהו כדי שלאחרים יהיה יותר טוב. כי גם בהם יש אותה הרגשה פנימית שהם פשוט מחוייבים לכולם, פשוט כך.