זוגתי שתחיה, מצפה בטו׳ באב בהתאם לחוק בלתי כתוב (שאומר ׳תעשה או שאני מסתובבת עם פנים חמוצות׳), שאראה לה כמה שאני אוהב אוהב אותה או במילים פשוטות שאקנה לה פרחים, שוקולד, גם וגם או כל צורה אחרת של תשומת לב (חיבוק ונשיקה לא נחשבים כמנה עיקרית אלא רק כתוספת). אבל לי אין תלונות, כי כשהיא מחייכת אלי או מחבקת אותי, אני מרגיש את האהבה שלה אלי. כי אהבה זה דבר שצריך לטפח, ולכן כל יום הוא תירוץ להראות לה כמה אני באמת אוהב אותה.
ובכלל שמתי לב שאם אני משווה את החיים שלי לפני שהייתי בזוגיות ואחרי, אז שאתה אוהב, החיים אמנם הם אותם החיים, אבל איך נגיד, פשוט טובים יותר. אני לרוב יותר רגוע, סבלני, מלא ביטחון ומחייך לכולם, איך נגיד, פשוט הרגשה שאני מחבק את החיים, והחיים מחבקים אותי. וזה משליך גם על סביבת העבודה שלי. שמתי לב שמספיק שאני מחייך יותר לאנשים, סבלני שהם מדברים ומקשיב עד סוף המשפט בלי להתפרץ באמצע, זה ממש מאפשר ליצור תקשורת חזקה ובריאה יותר עם עמיתי לעבודה. מרגיש כמה נוח להם לעבוד איתי, ובטח שגם לי איתם.
עם הזמן שמתי לב שהתהליך הזה עובד גם בצורה שלילית. כאשר זוגתי שתחיה ואני למשל רבים, זה משפיע על התקשורת שלי עם אנשים סביבי. לפעמים שהיא מכעיסה אותי ממש, אני חסר סבלנות כלפי אחרים, עצבני יותר, שלא לדבר על לחייך. מה שגורם לאחרים להתרחק ממני באותו יום, וגם אני מעדיף כך.
וזה לא הכל, כי התהליך גם עובד בצורה הפוכה. אם בעבודה יחסים עם אחד העמיתים או כמה מהם הכעיס אותי, זה יכול לפעמים להשפיע על מצב הרוח שלי, עד כדי שזה משפיע על איך שאני אומר לזוגתי שתחיה שלום, שאני חוזר הביתה.
מתוך זה למדתי כמה דברים:
- אל תיתן ליחסים לא טובים עם מישהו, להשפיע על היחס שלך על האחרים. זה תמיד משהו זמני שיחלוף אחרי מקלחת ושינה טובה
- יחס טוב תמיד ישפר לי את איכות החיים, ולכן צריך לטפח יחסים. יחס רע תמיד יפגע באיכות החיים, ולכן צריך להגביל אותו.
- לחגוג את טו’ באב כל יום מחדש, בגילוי יחס של אהבה, ולא רק עם בת הזוג שתחיה. יש כאלו שכן מסתפקים בחיוך, ומילה טובה. זה יכול לחולל פלאים