כבר בגן מלמדים אותנו לצאת מהעולם שבו רק אני קיים אלא לפתח קשר עם הילדים האחרים בגן בכל מיני צורות, לשחק איתם ביחד, להתחלק בצעצועים, לא לפגוע או להכאיב אלא כמה שיותר לאהוב ולחבק.
בצבא זה כבר נעשה בצורה יותר ברורה ואפילו תובענית. אנו מתנהלים בקבוצות, כאשר הרוח הכללית היא שהחיים שלנו תלויים במידה שאנו פועלים יחד. אין מקום למי שפועל וחושב רק על עצמו אלא המאמץ צריך תמיד להיות משותף והדאגה היא על כולם.
במקום עבודה בחברות מסחריות, בין אם אנו עובדים במחלקה מסויימת או כאוסף של אנשים ממחלקות שונות, עדיין טובת החברה מחייבת כל אחד מהעובדים לתמוך באחרים. לעבוד בשיתוף פעולה מלא עם כל אחד, והכל כדי שהחברה תצליח בעזרת של כל אחד ואחד.
השאלה היא מה גורם לי להמשיך את אותה תנועה כלפי האחרים, לחשוב על כולם ולפעול לטובת כולם, גם שאני מחוץ לעבודה, לצבא, בחיים הפרטיים שלי. אנו כאילו כבר לא חיים בקבוצה, אמנם שנרצה או לא אנו חלק מהשכונה, מהבנין, משפחה מורחבת, חברים ועוד ועוד מעגלים שבהם אנו חיים.
איך נחיה בצורה כזו שנרגיש בכל רגע אנו תלויים באחרים והצלחה הפרטית שלנו תלויה בהצלחה הכללית של כולנו. לא נחזור לאותו המצב של גן הילדים אלא דווקא נחיה מתוך הרגשה של התלות.