יש משהו מיוחד בעם שלנו, באנשים, משהו שטבוע לנו עמוק בדנא, שמעורר בנו תחושת אחראיות אחד כלפי השני. משהו שפועם בכולנו למרות שעלינו לארץ ממדינות ותרבויות שונות, שפות ומנהגים שונים. שגורם לנו להתגייס לצבא מתוך תחושת שליחות, וגם לשמור על הקשרים שנים אחר כך. לעמוד זה לצד זה בצפירות יום הזכרון. אותה נקודה שקושרת בינינו מתוך תחושה שאין לנו ארץ אחרת.
להרגשה הזו קוראים ‘ואהבת’.
כמו שמוסיפים מלח לאוכל ומיד מתחדדים הטעמים, כך זה טבוע אצלנו בנפש, בצורה נסתרת לעיתים, אך תמיד מאיר את הלב שלנו כלפי האחרים. אותה מחויבות שקיבלנו על עצמנו לממש בלי מילים.