בזמנים של מבצעים צבאיים ומלחמות הטבע לוחץ עלינו כך שעלינו להיות יותר מגובשים בינינו. האיום הישיר על חיינו מגדיל בתוכנו את החשש מהלא נודע וממחיש יותר מכל את האיום הקיומי שלי ושל משפחתי יותר מכל.
המצב כאילו מסיר מאתנו את ההתנהגות היומיומית כלפי אחרים ונותן לנו אפשרות להעריך אותה מחדש. אלו זמני חירום אנו אומרים לעצמנו, ועלינו לנהוג בצורה בוגרת מהרגיל כלפי האחרים. להיות יותר סבלניים, עוזרים ותומכים, לפתוח יותר את הלב, כי המצב מחייב.
אבל מחר שהכל יגמר האם אנו נחזור להקיף עצמנו בחומה, לחכות למבצע הבא או אולי דווקא נמשיך את פתיחות הלב והיחס הלבבי כלפי הסובבים אותנו. מה יש לנו להפסיד?