בתחילת הקריירה שלי, נשלחתי למעבדה בחוף המזרחי בארה”ב כדי ללוות מוצר חדש של החברה. בדרך חזרה בטיסת קונקשיין לניו יורק, פגשתי בשדה התעופה מנהל חברת סטארטאפ ישראלית שהיה בדרכו מפגישת עסקים. מוזר אבל בנסיעות האלו לחו”ל מה שאני זוכר בעיקר זה את המפגש עם ישראלים. מיד שאני מזהה דוברי עברית עוטפת אותי הרגשה מאוד מיוחדת של ביטחון, שאני לא לבד, ויחד עם זאת יש גם תחושה של אחריות כלפיהם שאתה מוכן לעשות עבורם הכל.
קשה לי להסביר אבל כנראה קיים חוט בלתי נראה שקושר ומחבר בינינו בין כל העם שלנו, נשים וגברים, חילוניים ודתיים, חקלאים ואנשי הייטק, מכל העדות ומכל מקום במדינה. חוט של ערבות, שמלווה אותנו כבר אלפי שנים, שומר עלינו, נותן לנו כוח כל פעם מחדש, ומזכיר לנו להתלכד בעיקר שקשה ומאיים יותר מבחוץ.
יש משהו מיוחד בעם שלנו, הרגשה פנימית שלא מאפשרת לנו להתנתק אחד מהשני, לא משנה איפה נהיה. אנו שוכחים עליה מהר מאוד אבל היא לא שוכחת אותנו ולא נותנת לנו לשכוח גם. לכן היא מתחזקת ברגעים שאנו מתרחקים אחד מהשני, וכאילו דוחפת אותנו במין אינסטינקט להתקבץ יחד. וזה יקרה כנראה עד שנגדל ונלמד להיות מאוחדים בכוחות עצמנו, בלי לחץ מבחוץ.