אשתי והילדים הם הדבר הכי יקר לי בחיים. לא משנה מה יעשו ואיך יגיבו, תמיד אתייחס אליהם באהבה. אפילו גם אם אני כועס עליהם ברגע מסוים, עדיין זה תמיד יהיה מתוך דאגה כלפיהם. ואני אף רואה את זה בצורה יותר נחרצת אצל אשתי שתחיה. היא כל כך מסורה לילדים, שהיא לא עושה חשבון על עצמה, אלא תמיד אכפת לה מהילדים קודם. כל פעולה כלפיהם היא מתוך חשבון של דאגה ואהבה. וכך למעשה כל אמא מתנהגת כלפי הילדים שלה.
אם אני מסתכל כלפי היחס שלי לאנשים במעגלים רחוקים יותר, למשל עמיתים לעבודה או השכנים בבניין, אני מוצא בתוכי מאזן כוחות אחר לגמרי. בעוד במשפחה כל מה אני עושה הוא מתוך החשבון הפשוט שיצליחו, כי הצלחה שלהם היא ההצלחה שלי. אצל אנשים רחוקים יותר ממני בהרגשה, החשבון הוא עדיין שיצליחו, אך יחד עם זה קיים גם חשבון לכמות המאמץ שנדרש ממני לכך. נגיד לומר שלום ולחייך זה לא נחשב מאמץ גדול. אבל אם למשל בלי לשאול, השכן חנה לך בחניה או חבר לעבודה עובד בעמדה שלך.
כאן כבר צריך ויתור, אולי ויתור גדול מידיי, ולמה? הרי כלפי אשתי והילדים אני מוכן לוותר על הכל, אז למה כאשר מדובר במישהו אחר, מתעורר בי מחשבון שבודק לי רווח והפסד? הרי במשפחה החשבון הוא פשוט, אני תמיד מרוויח, כי כולנו מרגישים אחד. יש בינינו הרגשה של חיבור מאוד מיוחדת שנותנת לכל אחד מאיתנו המון כוח לתמוך ולעזור אחד לשני. עם אחרים דווקא קיימת תופעה הפוכה. כאילו שאנו לא באותה קבוצה, ולכן קיים חשבון הנובע מעצם ההפרדה בינינו, כי ההצלחה שלהם באה על חשבון ההצלחה שלי, ואולי עד כדי לעיתים יריבות בינינו.
איך לצאת מההרגשה הזו של אני והם, כמו שתי קבוצות כדורגל שמתחרות אחת בשניה, ומחשבות כל רגע מסלול מחדש איך לנצח את היריב. איך להפוך את ההרגשה הזו שנמצאת בתוכך מיריבות לצוות אחד.