יצא לי לטפל לא מזמן באימי ששהתה במוסד רפואי שיקומי לאחר שנפלה. ואכן היה זה לא פשוט ואפילו מאוד אינטנסיבי להיות סביבה יחד עם אחי ואחיותי מסביב לשעון כדי לוודא שהיא אכן מקבלת מאתנו תמיכה ואהבה רבה. אך יחד עם זאת נדרש מאיתנו לתת יד היכן שהמטפלות היו עסוקות בדברים אחרים.
במשך הביקורים הארוכים הסתכלתי לא מעט על שאר המטופלים במקום, רובם אנשים מבוגרים בכסאות גלגלים עם מבט בעיניים מלווה בשפת גוף שנע בין כעס וצעקות מחאה על רצונם לחזור לביתם ובין ציפיה לביקור של המשפחה וחברים.
זה לא פשוט לאבד את העצמאות על סדר היום שלך ולהיות נתון לחסדים של אנשים זרים שלא הכרת קודם שקובעים לך לעשות פיפי בחיתול כי הם לא יקחו אותך לשירותים בשביל דבר קטן שכזה
אני בטוח שכל אחד מהם לא חסך מאומה מילדיו, ובטח נתן לא פחות לנכדים. אך לפי התוצאה אני מנסה לחשב מסלול מחדש, איך יכול להיות שהילדים הסירו את המחויבות שלהם מההורים. איך יכול להיות שהם נותנים לעבודה ומשפחה למנוע מהם לטפל באנשים שגידלו אותם.
מה שאותי קושר להורי זה הזמן שהקדישו לנו שהיינו קטנים. הם לא היו בעלי אמצעים רבים, אך זוכר בבירור את אבי מגיע לאחר עבודה בשני משמרות מהעבודה, אך זה לא מפריע לו להישאר אתנו בחדר עד שנרדמנו. את אימי מכינה לנו אוכל כל יום, בודקת לנו שיעורים, ורק רוצה שנצליח.
שאני מסתכל על ילדי, אני שואל את עצמי האם אני משקיע במסלולים הנכונים של ההתפתחות שלהם. האם צריך להשקיע בעיקר בהשכלה ובחוגים או יותר לתת להם דוגמאות מוחשיות של אהבה וקשר. להיות פרופסור או בן אדם, מה עדיף קודם?