תורת הלחימה אומרת שתמיד צריך לחדור למגע, להתקיף את הבעיה ולא לחכות מהצד ולקוות לטוב שהיא תחלוף. להיות אקטיבי, אפילו להפתיע, והעיקר לשלוט במצב. ובעצם הטקטיקה הזו טובה לניהול כל בעיה. לגשת אליה, לבדוק אותה מקרוב, להבין ולנסות לפתור אותה. רק לא לחכות שהיא תעלם מעצמה.
שמתי לב שיש מצבים שבהם אני לא מסוגל ללכת צעד קדימה, ולתקוף את הבעיה אלא דוקא מעדיף שהיא תשכח או תעלם. למשל אתמול כעסתי על חבר, ממש נפגעתי מהיחס שלו. ובנקודה הזו לא הייתי מסוגל לעשות את אותו צעד ולהבין מה גרם לו להגיב כך, אלא ביחס שלי בניתי מולו מעין סוג של חומה, קו שאני לא רוצה לחצות וגם מעדיף שהחבר ישאר מצידו השני.
שומרי החומות אני קורא להם, אותם קולות בתוכי שמצדיקים את מה שעשיתי ואת הצורך לבנות חומה ביני לחבר. ואין לי סיבה להתנהג אחרת, כי הרי שומרי החומות בצד שלי ואפילו הצדיקו אותי. איני ראוי ליחס כזה ולכן אין כאן מה להוסיף עד שהוא לא יתנצל.
אבל מה לעשות שאתה רואה כי המקרים מצטברים, ויש יותר חומות בחיים שלך מדרכים פנויות. אתה מבין אולי שהדרך הנכונה היא לשמור על אותה טקטיקה של לחדור למגע, ולפתור את מחסום השנאה, ולא לתת לאותם שומרי החומות להצדיק אותך.