התקשרתי לפני כמה ימים לחבר לאחל לו מזל טוב ליום ההולדת. היות וגם לא יצא לנו לדבר הרבה זמן, החלטנו להיפגש לארוחת בוקר בעוד שבוע. ואכן נפגשנו בבית קפה במרכז העיר, אכלנו, שתינו, החלפנו חוויות, העלנו זכרונות, צחקנו. באמת היה לנו הרבה מה להשלים, משפחה, עבודה, חברים שלא יצא לנו לפגוש. כל כך נהננו, כך ששעתיים עברו כל כך מהר, כאילו יצאנו לסיבוב על רכבת הרים בפארק.
פתאום המפגש קיבל תפנית, גלשנו לנושאים פוליטיים על רקע המצב שהעם חווה כרגע, והשיחה פתאום קיבלה אופי אחר, לא יודע איך אבל הרכבת פשוט ירדה הפסים. ההגיון פינה את מקומו לרגשות כעס ושנאה, כאילו חיכו לרגע שבו יוכלו להשתלט על השיחה, ולנפץ אותה לרסיסים. שקלנו אפילו לא לדבר יותר. בסופו של דבר החלטנו לעצור, ונפרדנו עד לפעם הבאה.
מדהים בעיניי כמה קל זה לשנוא, עד כמה זו הבחירה הטבעית והמועדפת של האדם. לעומת זאת כמה עבודה אני צריך להשקיע כדי להיות פתוח לאחר, להקשיב, לעזור. כאילו הטבע בכוונה עשה כך שנעבוד קשה כדי שנוכל להעריך את הצדדים החיוביים שביחסים בינינו.