פעמים רבות אני טועה בכל מיני צורות, ביחס שלי כלפי החיים עצמם. לא מסכים או לא מבין, ומתוך כך פועל. אבל אחרי שפעתי, אני מבין שטעיתי ומתחיל להצטער על שפעלתי כך ולא אחרת.
למה הטבע, מביא לנו כזו הרגשה של צער, הרי הבנתי את הטעות רק מתוך המעשה. ואם בטח הייתי חוזר שוב אחור, לאותם תנאים, בטח שוב הייתי עושה את אותה הטעות. הרי אני צריך לשמוח דווקא שגיליתי בעיה ואני עכשיו יכול לתקן אותה ולחשב מסלול מחדש.
אלא שהצער בונה בי צורך, לא לחזור על אותה טעות. הצער נובע מתוך ההכרה של ראיה צרה על עצמי והבנה שעליי להסתכל על תמונת החיים בצורה רחבה יותר. חישוב מסלול יחס מאוזן יותר כלפי האחרים.