ערב יום הזיכרון לחללי צה”ל ויום העצמאות, אני שואל את עצמי איך יכול להיות שאנו עם ישראל, עם של שוחרי השלום ולא ששים להילחם. הצבא שלנו מוגדר אפילו כצבא ההגנה. ואפילו יש לנו לא מעט קבלות, על הצורך לשמור יותר מכל עם אחר בעולם, על הומניות אפילו כלפי האויבים שלנו גם בעת מלחמה.
יחד עם זאת קשה לי להבין, למה אנו הופכים בכל רגע נתון, כל דיון בינינו למלחמת חורמה. אולי לא טרחנו להשכיל מה המחיר שאנו וילדינו משלמים