עם ישראל שנה אחרי ועדיין נמצא במלחמה במספר חזיתות. אפשר להגיד שידינו על העליונה בכולם למרות שיש עוד מטרות שיש להשיג עד שנוכל לשבת על גבולנו בבטחה. אך יחד עם זאת עומדת מול עינינו השאלה הגדולה מה יוגדר כנצחון? מהי אותה מטרה שעלינו להגיע אליה צבאית, מדינית, כלכלית או אחרת כדי להבטיח שמקרה כזה לא יחזור, או יותר מכך, שאף אחד מהאויבים שלנו לא יעלה על דעתו שאפשר להכניע אותנו.
מבחינה צבאית אין ספק כי יש מנעד רחב של פתרונות סביב הגבולות. אך אולי צריך גם לחזור אחורה בזמן לימים לפני ה- 7 באוקטובר ולברר בדיוק למה המלחמה פרצה מלכתחילה? הרי היינו משוכנעים שאין לאוייב סיבה לפרוץ את הגבולות כל עוד מתקיימים תנאים מסויימים. אז איפה טעינו?
מתוך מסמכים ותכתובות שנתפסו אצל אוייבנו התבררה התמונה כי מבחינתם עוצמת היכולות האנושיות והטכנולוגיות של כוחות הבטחון לא היוו שיקול. אלא דווקא החוסן החברתי או יותר נכון הקרע החברתי היה מדד לפלישה, כיבוש וניצחון אפשרי. הוויכוח הפנימי בעם אשר קיבל צביון מלחמת חורמה בין השמאל לימין לכאורה, חילוקי דיעות שקיבלו ביטוי בצורת הפגנות רועשות עד אלימות, הוכיחו כי יסוד האיחוד בעם ישראל שמחזיק מאז קום המדינה, מתפורר כרגע מבפנים החוצה. וזה הזמן הנכון ביותר לתקוף, בזמן הפירוד, להיכנס בין הרווחים שקיימים בינינו.
הגענו לשלב בו עם ישראל לא נמצא ממש בסיכון קיומי כמו בתקופת השואה, ומדינת ישראל חזקה מאוייבה שלא כמו בקום המדינה. האיום על חיי העם היהודי פחות ברור כיום מאשר לפני כמה עשורים, אך מנגד החברה הישראלית נדרשת לפסוע צעד קדימה.
על הרבה נושאים נוכל לדון ולהתווכח אך לא על החוסן שלנו. עלינו היום יותר מתמיד להגיע להבנה כי למרות חילוקי הדיעות בינינו, אנו מעריכים אחד את השני, וברור לנו כי לדרוש מעצמי להיות בחיבור בינינו, חייבת להיות מעל הכל, אחרת לא נוכל לבנות חיים.