כאשר התחתנתי עם אשתי, הטקס היה מעין ברית בו התחייבנו להיות אחד עבור השניה, לתמוך, לעזור, ולא להיפרד במיוחד במצבים הקשים. גם אם מחר הצד השני לא נראה לנו כמו אתמול, או שאנו חושבים שאנו מבינים כיום יותר ויש לנו אופציה יותר טובה לבחור בה. עצם זה שהתחייבנו, זה מחיב אותנו להתרכז אך ורק בטיפפוח היחסים בינינו.
כי ההסכם שחתמנו עליו הוא למעשה כנגד השכל שלנו. דווקא בזמן שיש לכל אחד טענות ותביעות כלפי הצד השני, מצבים שיכולים לעורר רוגז ופירוד, דווקא אז אנו מחוייבים אחד לשני. מחוייבים בכך שעלינו לתת כוחות מעצמנו כדי לשמור על החיבור בינינו כמו שהיה ביום שהתחתנו.
בעיניי מערכת יחסים בין בני זוג זה משהו שאפר ם ללמוד ממנו על היחסים שלי כלפי אחרים בכלל. הרי לא צריך להתחתן עם כולם כדי לשמור על מערכת יחסים חזקה ותומכת בין אנשים.
כל עוד אנו זוכרים שיש בינינו מעין ברית לא כתובה שגם ובמיוחד במצבים קשים בהם אנו ברוגז כלפי הצד השני ורוצים לבחור את הפירוד, דווקא אז עלינו להזכיר עלמנו את ענין הברית ולבנות מעל מה שהשכל מראה לי, יחס הפוך.