בבנין בו אני גר, התעורר בתקופת החגים ויכוח בין מספר דיירים על זמני ההפעלה של מעלית השבת. יש כאלו שרצו להתמש בה עם חזרתם מהתפילה, בעוד אחרים ראו באופן שימוש כזה מן מגבלה, המחייבת אותם להמתין לפעמים דקות ארוכות כדי לעלות או לרדת מהדירה.
בהתלהטות הרוחות הויכוח יצא מכל פרופורציה, ובין השכנים התחילו לבנות מחנות לקראת דיון בנושא. אלא שדווקא אז, אחד הדיירים השכיל להעמיד את גודל הבעיה מול החופש המיוחל לאותם לאותם שנחטפו לתוך חיים חשוכים מתחת לאדמה בידי נאציים.
אולי הדבר העיקרני שלמדנו יותר מכל מה שקרה לאחרונה הוא איך להימנע ממצבים כאלו בעתיד. זה רק מתוך השאיפה של כולנו לשמור על רוח החיבור בינינו ולא לתת לאף בעיה לחלק אותנו למחנות של צדק.
המציאות דחפה אותנו כעם וקשרה בינינו כתנאי הכרחי לחיים. כאילו כולנו מחוברים בחוט אחד ארוך, שאם נגרום לניתוק שלו, בזה פגענו בעצמנו ובכולם יחד. אין לנו ברירה בטבע אלא לשמור על אותו חוט הקשר, כי זה גם חבל ההצלה שלנו.