מריבה זה דבר לא פשוט. היא לוקחת ממך הרבה אנרגיה, משתלטת לך על המחשבות, לא נותנת לך להירגע, בטח שלא לישון. מעצימה בך כעסים עד שאין לך בלב מקום לרגשות אחרים. היא מסוגלת לעוות את המציאות שאתה חווה מבעד עיניך, ולוקחת אותך למקום בודד שאף אחד חוץ ממך לא נמצא שם.
אם רק היה אפשר לעצור את הזמן, לממש להקפיא אותו. לא לתת לרגשות שמציפים אותך, לשטוף אותך מבפנים כמו סערה בלב ים שלא נגמרת, ובכל רגע להרגיש את הגלים של השנאה מתנפצים בך מחדש. פשוט לצאת מתוך עצמך, להתנתק מכל הסערה שאתה מרגיש ולהסתכל על הדברים מהצד, כמו חוקר ותיק.
רק אז אתה יכול להבין כמה המריבה שהתפתחה מכלום היא למעשה מיותרת, והיה אפשר לפתור את חילוקי הדעות בצורה הרבה יותר נעימה וחלקה. כמה אתה מצטער שבכלל נכנסת לפינה הזו מבטיח לעצמך בפעם האלף ואחד שבפעם הבאה אתה תתנהג אחרת.
הבעיה היותר רצינית היא שאתה באמת לא מסוגל לעצור את הזמן ולהסתכל על עצמך מהצד. ועד שלא תחליט שצריך להתגבר על עצמך, לבקש סליחה גם אם אתה לא אשם ולסיים את המריבה, הסערה תמשיך לבעור בך כמו הסנה בהר סיני.