מי מאתנו לא מתנדב בימים טרופים אלו בצורה כזו או אחרת בתרומה למשפחות נזקקות, אוכל לחיילים, קטיף עבור חקלאים, אריזה של חבילות ביגוד ומזון ומה לא. בטבענו אנו תמיד רוצים לעזור ולתמוך, במיוחד בזמנים הקשים יותר במדינה.
השאלה שמתעוררת בי היא האם ניתן לעזור בכל רגע, בכל תנאי ולכולם יחד. נגיד שאני מסתכל על ילדי, אז שמתי לב שללא תלות במצבם, גם אני וגם אשתי תמיד דואגים להם, האמת שאשתי הרבה יותר ממני. זה המצב הקבוע 24/7 שאנו נמצאים בו, גם אם הכל בסדר אצלם. חיים במחשבה איפה הם עכשיו, לא חסר להם משהו ועוד ועוד. כלומר כל היחס של אשתי ושלי לילדנו מתבסס על דאגה קבועה, שקובעת לנו את כיוון ההתנהגות שלנו כלפיהם גם בצורה גלויה וגם בצורה נסתרת.
כך גם אולי צריך להיות היחס שלי כלפי האחרים, דאגה קבועה, כך שארגיש את כולם, מתוך דאגה פנימית קבועה בלב