את הילדים שלי אני אוהב מאוד, עד כדי שלא משנה מה הם עושים, תמיד אני אקבל את זה באהבה. כלומר אפילו שאני כועס עליהם שהם לא הכינו שיעור בית לדוגמה, זה עדיין מתוך אהבה ודאגה להם. אני יודע שמראש הדעה שלי תמיד נוטה לטובתם, כלומר שלא מעורב בשיקול שלי כלפיהם היגיון או שכל.
לעומת זאת, את ההוצאות המשפחה אשתי ואני מנהלים יחד מתוך שיקולים מתמטיים פשוטים. לא מבזבזים יותר ממה שאנו יכולים, וכל הוצאה גדולה אנו בודקים בצורה הגיונית עד כמה היא נחוצה וכדאית.
וכך גם בעבודה, אני מנהל את המשימות שלי מתוך חישוב כלכלי של רווח או הפסד לחברה. וכך גם המנהלים שלי מצפים ממני, ומכל עובד בעצם, למדוד כל פעולה במטרה להשקיע באלו אשר מקדמות את החברה ותורמות לרווח, ולא לכאלו שגורמות הפסד. הגיון פשוט.
כי כלפי אנשים אנו מנהלים מערכת יחסים ולא תמיד היא תהיה בהתאם להגיון. אפילו ברוב המקרים הרגש תמיד ינצח את ההיגיון הפשוט. ואהבה לעומת זאת, אומרים שהיא כמו אש, שורפת את כל המחשבות הרעות. אז אם בכל מקרה אני לא צריך להפעיל היגיון ביחס שלי כלפי אחרים, כמו שאני מתייחס למשפחה שלי, אז למה לא תמיד לנסות לחפש דווקא את הרגש החיובי כלפי כל אחד ואחד.