כמה פעמים ראיתם את הילד שלכם במיוחד שהם מאוד קטנים, אוחזים בצעצוע שלהם ולא מוכנים לחלוק אותו, בטח שלא להשאיל לאף ילד אחר. ולא משנה מה אתה אומר לו, גם אם תבטיח לו צעצוע גדול יותר ואפילו גלידה, זה לא יעזור. הילד מצידו נעול כמו בולדוג על הבובה ולא מוכן לשחרר, ואילו אתה לא מבין למה הוא נאחז בחתיכת פלסטיק שדומה לתנין או לכלב.
אבל בגילי המופלג אני מגלה מיום ליום כמה אני עקשן לא פחות מהילד שלי, ולא מוכן לוותר על הגאווה שלי. כמו אותו הצעצוע של הילד, שיותר דומה לזיקית, המשנה בכל רגע את צבעה, אני אוחז בה בכל הכוח ולא מוכן לוותר.
כאשר חותכים אותי בכביש או סתם צופרים מאחור, שתופסים לי את החניה בבנין, שעוקפים אותי בתור לקופה בסופרמרקט, ששואלים אותי במשרד למה לא הגעתי לטיול, שאמא שלי אומרת לי ‘אתה נראה רע’ אחרי שנלחמתי להוריד 3 קילו במשקל, והרשימה עוד ארוכה.
אבל ההבעיה הכי גדולה זה אחרי שכבר רבתי עם מישהו קרוב, והוצאנו אחד על השני את כל מה שהיה לנו בבטן, ונשבענו שלא נדבר עוד בחיים אחד עם השני. עכשיו, מי מאתנו יבקש סליחה ראשון? מי ימצמץ קודם, יוותר על הצעצוע שלו, חתיכת פלסטיק שדומה לתנין או לכלב ויגיד: סליחה, טעיתי.
כי דווקא במקומות שאני מוותר כדי להיות מקושר לאחרים, שם אני גדל