בגיל 13 עברתי מבית הספר היסודי לחטיבת הביניים, וכבר לא הייתי ילד אלא התחלת להסתכל על החיים כבוגר, שמחשיבים אותי במשהו, אולי. אחד הדברים היפים שזכורים לי בחטיבה היה פרויקט ההתנדבות שכל השכבה לקחה בו חלק. כל אחד יכל לבחור להתנדב פעם בשבוע באחד מעשרות הפעילויות החברתיות שאפשרו לנו להרגיש שאנו נותנים במשהו לחברה.
היתה אפשרות להתנדב במד”א ולהצטרף לליווי אמבולנסים, או בחברה להגנת הטבע לשפר את נראות האתרים בסביבה ועוד מגוון רחב של פעילויות שאפשרו לכל אחד להשקיע ממרצו בנושא שקרוב יותר לליבו.
אני זוכר שהייתי משתתף בפעילויות של יד לבנים שארגנו מידי שבוע ביקור במשפחות שכולות, אשר שיתפו אותנו כל אחד בסיפורים על יקיריהם ודרכם למצוא נקודת קשר ואיזון עם החיים שממשיכים.
כיום כבוגר אין לי מחוייבות כזו לדאוג לזולת ברמה שבועית. אני יכול אמנם לומר כי אני ממלא את חובותיי כאזרח בצבא, ובתשלומי המס למדינה. אולי אפילו בזה שאני עובד בחברה שמספקת מוצרים או שירותים מסויימים, בהם משתמשים אנשים בארץ ובעולם, אז בצורה עקיפה אני כן תומך במדינה ובחברה הישראלית ואולי אפילו בעולם כולו.
ואולי דוקא כן צריך להמשיך להקדיש כמה שעות בשבוע באופן התנדבותי. במקום לתרום כספים לתרום בידיים וברגליים כדי לתמוך במארג החברתי שלנו כעם ובכך אולי להרגיש באופן עמוק יותר את האנשים מסביבי, כי גם הם חלק ממני.