בבנין שבו אני גר שכן אחד החליט לאחסן ערימת עצים בחדר החשמל של הבנין, ואחר מחנה את אופנוע שלו באמצע החניון. אם תשאל כל אחד מהם, הם לא יבינו מה לא בסדר במה שהם עשו, אולם אם תשאל אחרים, הם ידעו להגיד לך עד כמה שהשכנים הללו לא מתחשבים באחרים.
זה ממש פלא מה שהאחד עושה, הוא לא רואה בזה בעיה ואילו הוא יודע להצביע רק על פגמים של אחרים בלבד. לא של עצמו. כאילו חסרה אצלנו בבנין הרגשת התלות בינינו, בן השכנים. העדר הרגישות של כיצד הפעולות שאני עושה משפיעות על שאר הדיירים בבנין. אנו מקבלים אחד את השני כמובן מאליו ללא הצורך להתחשב, להבין שהקשר בינינו הוא מעבר לתשלום החודשי של דמי הועד.
המקרה הזה בין השכנים וודאי חוזר על עצמו בצורות שונות בכל מיני מקומות, כי בחרתי להביא אותו כמצב מייצג. הרי זה לא רק קורה אצלי בבנין, אלא בכל מקום, בעבודה, בעיר, ובעצם בעם כולו. כי מצד אחד כדי לחיות אני חייב את האחרים, היות וכולנו שותפים לאותו בנין, או ברמה כללית יותר לאותה מטרה. רק שקשה לי להסכים, לקבל, ולפעול בהתאם לתלות הזו.
וכך זה למעשה כל החיים שלנו כי בכל רמה שהיא יוצא שאני חייב את השני כי בלעדיו אין לי חיים אלא שבלא שיתוף הפעול המצידנו, הטבע כל הזמן דוחף אותנו ללמוד יחד, להשתדל להיות קרובים כמה שיותר פיזית, נפשית, ומזה נבין. אולי, לאט לאט.