שהייתי קטן הכל היה מאוד פשוט, כי ידעתי שכל דבר שאצטרך היה עלי רק לבקש. היתה כתובת אחת ומאוד ברורה לכל הפניות שלי 24/7 כולל שבתות וחגים. קר לי, חם לי, כואב לי הבטן, מפחד מהחושך, עזרה בשיעורי בית, תמיד אבא ואמא היו זמינים בכל נקודה בחיים.
כאשר גדלתי, המגמה התהפכה, רציתי להיות עצמי, הכל לעשות לבד, בכוחות עצמי. וכך ככל שהתבגרתי יותר בחרתי לקחת יותר ויותר אחראיות על הפעולות וההחלטות לגביי. סמכתי רק על עצמי, והפסקתי לבקש מההורים ובעצם מאף אחד.
היום אני לא בטוח שזו הגישה הנכונה. אם תשאל אותי איך להגיע מהבית שלי לעבודה באוטובוס, אני אומר לך בדיוק איזה קו לקחת ומתי מגיע כל אוטובוס לתחנה. אם תבדוק באפליקציה תראה שבכל זמן המסלול ישנה ואתה מגלה שיש קווי נסיעה שבכלל לא ידעת עליהם קודם, ואלו יכולים לקחת אותך יותצר מהר ממה שחשבת. דברים שנראים לנו לפעמים כל כך מובנים מאליהם הם תולדה של חוסר ראיה של כל המערכת.
ראיתי שאם אני מפסיק לבקש ועובד לבד, גם בדברים שעשיתי הרבה פעמים ואני בטוח איך לבצע אותם, עדיין תמיד אם אני מתייעץ עם מישהו נוסף, הוא תמיד יביא איתו גישה אחרת, חדשה שלא חשבתי עליה קודם. וזה כבר נותן לך עוד מבט על החיים שלא הכרת קודם. כאילו מישהו גילה לך כביש חדש לנסוע בו, להתנסות בחוויות חדשות.
רק צריך לא לשכוח ולהמשיך לבקש, גם אם נדמה לי שהכל ברור ומובן.