תמיד שמאיימים על עם ישראל, בעיתו חיים ומוות אנו יודעים לעזוב הכל ולהתקבץ יחד כדי להגן על עצמנו ואפילו לצאת התקפה שצריך. זה לא כמו עדר כבשים שמתכנסות לקבוצה מתוך כוח הפחד מזאבים, אלא כאן יש משהו שונה לחלוטין.
ביום יום אנו מתנהגים כמו בכל העולם, אנו לא יכולים להתחשב בשום דבר חוץ ממה כל אחד יכול לקבל מהשני, מחברו. ואילו בעיתות מצוקה כאילו המחשבה מתהפכת, וכל אחד מאיתנו חושב רק במה הוא יכול לעזור לחברו. איך לשמור על האחרים ולדאוג להם, בלי לשים לב לעצמי.
כל המחשבות על מה שמפריד בינינו ועל עצמי נעלמות, ואנו רק בדאגה לאחרים, ודוקא שוכחים על עצמנו. וזה נובע מכך שאנו שוב נזכרים כי המטרה היא החיים עצמם, ובזה ננצח.