ראיתי השבוע סרט טבע על הנמלה, כמה שהיא מסורה וכל החיים שלה הם רק כדי לשרת את כל הקן, את רעיון הזה שמחזיק את כל הנמלים יחד במקום אחד בלי שאלות ובלי ספיקות.
אפשר לשאול מדוע הטבע לא בנה בנו באנושות אינסטינקטים כאלו, כך שכפי שאני מרגיש כלפי אשתי וילדיי, ההקרבה שני מוכן לעשות בחיים עבורם, אותה הרגשה תהיה לי כלפי כל הסובבים אותי ואפילו יותר. כמו שהנמלים חיות עבור כלל השאר הנמלים הנמצאים באותו קן.
אלא הטבע רוצה לדחוף אותנו להתפתח יותר, ולכן אחרת לא היינו מרגישים איפה אנחנו נמצאים, לא היה לנו כלפי מה ללמוד, לא היה לנו כלפי מה למדוד את עצמנו, מי אני, מה אני, מי זה “האני” ומה אני מרגיש. כי יש הבדל בין אני ומרגיש, שלדרגות דומם צומח חי אין דבר כזה.
ולכן מה שנעשה כאן שאנחנו באים מדרגת חי ומתחילים בעצמנו לעלות לדרגת האדם הדומה לטבע אך מתוך הבחירה שלו. בדרגת חי הוא יודע, הוא מבין, הוא מרגיש, אין לו שום בעיה. זאת אומרת, העולם שלו הוא כמו שהוא מרגיש, כמו שהוא מקבל ואין שום דבר חוץ מזה.
מה שאין כן אם אנחנו רוצים לעלות יותר מזה, אז יש לנו ספקות, אנחנו לא מבינים, לא יודעים מה מרגישים, איך לפתח את עצמנו, מה יכול להיות יותר למעלה מדרגת חי, אבל כל פעם יש לנו שאלות, ספקות, בלבולים.
והכול כדי שנתחיל להבדיל בין אני המרגיש, איפה שאני נמצא, ומה שאני יכול להשיג למעלה מזה. זאת אומרת, יש כאן שתי רמות ואנחנו צריכים להשתדל לגדול מדרגת הבהמה לדרגת האדם.