מאז שאנו ילדים ואפילו תינוקות תמיד החינוך הנכון היה לא לתת לנו מוצר סופי אלא דווקא מציבים בפנינו תרגילים ובעיות יחד עם כלים מתאימים. המשחקים בגן, שיעורי הבית בבית הספר, אימונים אינסופיים בצבא וחומר הקריאה האינסופי באוניברסיטה. הכל נועד כדי שנלמד מתוך משחק, מתוך התנסות, מתוך הקושי והמאמץ נחפש פתרון לבעיה.
אף פעם לא נתנו לנו בגן לפתור בעיות של כיתה א’, ובבית-הספר לא נתנו לפתור בעיות של אוניברסיטה וכן הלאה. תמיד קיבלנו תרגילים לפי יכולת שלנו פלוס כמהצעדים קדימה.
למה פשוט לא קיבלנו תשובות מההתחלה? היום כבוגר אני מבין כמה ההדבר תרם להתפתחות שלי ודווקא הקושי והכשלון במידה הנכונה הכריח אותי לחשב מסלול מחדש ולפתור בעצמי את האניגמה שהיתה מונחת לפני. ועד כמה זה גם בנה בי יסודות, כלים ובעיקר בטחון לדעת להתמודד עם מכשולים מגוונים בכל מיני תחומים.
נראה לי שככה גם הטבע מתנהג איתנו כבר אלפי שנים. נותן לנו בעיה אחר בעיה, מכשול אחר מכשול, ומחכה בסבלנות עד שנעשה את הבחירה הנכונה. בכל רגע הוא עוזר לנו לעשות עוד כמה צעדים קדימה כדי שנחליט ונסכים סופית איך לחיות יחד.
כנראה שאף פעם לא נמצא דרך סלולה או שביל מוכן מראש בו עלינו רק ללכת כדי להגיע למטרה אלא רק במידה שנרצה ללכת בדרך הזו נוכל להתקדם.