שמעתי פעם עצה לזוגיות טובה שאומרת, כל בוקר שקמים, מתחילים מחדש. זה היה במקרה אחרי שאני וזוגתי שתחיה רבנו, אני כבר לא זוכר על מה, אבל אחרי ששנינו הבנו שבגלל שטויות הפסקנו לדבר אחד עם השני, החלטנו ליישם את העצה. לא משנה כמה לא הסכמנו אתמול, או על מה התווכחנו, החלטנו שתמיד עדיף לבלוע את הכדור המר של האגו, ולהתחיל כל יום מחדש, מאשר להסתובב צודק אך כועס. ליישר את השפתיים כלפי האוזניים, אפילו בכוח, וכמה מילים חמות יעשו את העבודה. כמו שהשמש זורחת כל בוקר במזרח, כך גם אתה. מתגברים על הרגשות השליליים השייכים כבר לעבר, ומתחילים לאהוב, רק לאהוב.
אני נזכר בזה עכשיו, כי בדרכי לעבודה על כביש החוף, חולפים מעל ראשי גשרים עם שלטים שהחליפו מכבר את כותרות עיתוני סוף השבוע. על גבי בד לבן עם כיתוב מודגש לרוב בשחור, אך אקטואלי. בתקופה לפני ה- 7 באוקטובר כל שלט הביע דעה בעד או נגד מערכת היחסים בין השלטון לבית המשפט, תלוי אם אתה נוסע על הכביש לכיוון צפון או דרום המדינה. אבל עכשיו בכל השלטים רשום אותו דבר ‘יחד ננצח’. כאילו כל בעלי הדעה הגיעו למסקנה אחת.
מוזר, אבל יוצא שכל פעם אנו חוזרים על אותה תבנית: כל עוד אין איום ממשי על הגדרות בגבול, נוח לנו לשנוא אחד את השני, להוכיח כמה אתה טועה ואני צודק, וכאילו הפער בינינו כל כך גדול עד שצריך ממש לחלק את המדינה. אחרי 75 שנה שבנינו אותה יחד, והצלחנו לממש בתקופה קצרה יחסית עצמאות בכל צורה אפשרית, בחשבון פשוט, יוצא שבנינו מקום משותף, לא כדי לגדל בו את הדור הבא, שיפרוץ להישגים שלא חלמנו עליהם. במקום זה, הפכנו את המדינה למקום שמשמש אותנו רק למטרה אחת, להתווכח בינינו, לריב, לצאת להפגנות. זנחנו את עיקרון ה- ‘להיות חופשי בארצנו’, מעל ההבדלים, הפערים והדעות.
לא תמיד זה קל לאשתי שתחיה או לי, להתעורר לאחר מריבה סוערת, לבוקר שאתה לובש על הפנים את החיוך בכוח, ושם בצד רגשות וכאבים מאתמול. אבל עם הזמן הבנו כי הקשיים ביחסים בינינו הם למעשה אתגרים העומדים בפנינו כל יום מחדש, ואם נעמוד בהם, הם יעזרו לנו דווקא לחזק את הקשר בינינו. במקום לסגור את עצמנו אחד מול השני, התחלנו לדבר על מה שכואב ומפריע. למצוא דרך שתהיה נעימה לשנינו, ורק לאהוב.
אבל במיוחד היום, יותר מתמיד, הבנתי כמה הביטוי ‘יחד ננצח’ הוא לא סתם סיסמה, אלא כלל זהב לחיים, לאופי הקשר בינינו. כל עוד אשתי שתחיה ואני דואגים על ה- ‘יחד‘, ולא מאפשרים לרגשות שנאה ורוגז לנסות להפריד בינינו, אז תמיד ננצח כל בעיה במערכת היחסים בינינו ונטפח את האהבה. היחד זה הפעולה היחידה שעליה עלי לתת תשומת לב, רק על זה להילחם, ואילו ה- ‘ננצח’ זו כבר התוצאה המובטחת
לכן החלטתי שצריך שינוי, והוא מתחיל בי כאן ועכשיו. את הכלל של ‘מתחילים כל יום מחדש’ אני מתאמץ לא רק כלפי אשתי שתחיה, אלא כלפי כל אחד ואחד. כלפי המשפחה המורחבת, כאשר דוד אליהו אומר מילה לא במקום. כלפי החברים בעבודה, לאחר ישיבות עבודה סוערות. כלפי השכנים, לאחר מסיבה ורעש עד השעות הקטנות של הלילה. נכון שהכי קל לשנוא, אבל אפשר לנצח את המחשבה הפנימית הזו, קלות הדעת העצלה שבי, כי עכשיו יותר מתמיד ברור לי כמה אנו חיים במדינה מאוד מיוחדת, שהוקמה על יסוד ה- ‘ביחד‘. והיום יותר מתמיד, מורגשת הנחיצות שכולנו נחזק את הקשר הזה. ולי יש אחראיות אישית בכך, במיוחד שאין לי לאן ללכת, חוץ מלצעוד לתוך הלב של אחיי, בני עמי.
