תקווה היא כלי מאוד חזק בבבנית העתיד שלי. כל מטרה שאני רוצה להגיע אליה, אני חייב אמנם תכנית פעולה מוצלחת כוללת תרשים זרימה, אבני דרך ולוחות זמנים איך להגיע ליעד הנכסף. מעבר לכך ובעיקר עלי גם לקבל כוחות כדי לבצע את אותה תכנית אחרת היא תישאר על הנייר. מן מנוע פנימי שיגרום להפיח חיים בתכנית ויגרום לחלום להפוך למציאות.
את הכוחות האלו מקבלים מתוך הסתכלות על המצב הסופי אליו אני רוצה להגיע בהתאם לתוכנית, אילו רווחים יהיו לי ממנו, ומה ישתנה אצלי לטובה כאשר אכבוש את היעד. החלום על המחר הטוב יותר מאפשר לי לקפוץ אל העתיד לכמה רגעים, לחיות אותו, ולהרגיש מתוכו משהו חדש וטוב.
בחזרה שלי מהמסע לעתיד, אותה ההרגשה נשארת בי, וככל שהיא חזקה יותר היא נותנת לי כוח לעשות הכל כדי להגיע לאותו עתיד בפועל. זו התקווה שמלווה אותי לאורך כל הדרך ומחברת אותי בכל רגע למצב העתידי של התכנית שלי.
בתקווה יש באמת המון כוח שהופך את החלומות שלנו למציאות, ולא נותן לנו מנוח עד שאנו נשיג את המטרה הנכספת. אולם לשם כך נדרשות מאתנו גם ובעיקר המון פעולות כדי להגיע לשם. לכן כל הזמן אני שואל את עצמי מה עשיתי היום כדי להגיע למטרה.
כך זה גם העתיד המשותף של כולנו. אנו חולמים לחיות בעולם טוב יותר, מתוקן יותר, שאין בו דאגות וטרדות אלא רק חופש ושלווה. אבל כאן מתעוררת השאלה, מה אני עשיתי היום כדי שמחר נוכל להגיע לאותו מצב? התקווה היא הכרחית אך לא מספיקה.