לאימי יש מטפלת בשם מוניקה אשר צמודה אליה 24/7 כדי לסייע לה ביום יום למרות גילה המופלג. מוניקה מגיעה מאחת המדינות בהודו, השאירה מאחורה בעל המתפרנס ממטעים לגידול גומי, ושני ילדים בגיל העשרה, במטרה שתוכל לחסוך כסף כדי לדאוג ללימודי הילדים כאשר יגיעו לאוניברסיטה.
זה מדהים בעיניי עד כמה אשה מוכנה להקריב את החיים שלה ולהחליף את הבית שלה לחדר בגודל 7 מטר בבית של אדם זר במדינה זרה למשך כמה שנים, והכל כדי להבטיח את העתיד של הילדים, לתת להם נקודת פתיחה טובה יותר בחיים בכך שירכשו השכלה גבוהה ויוכלו להתפרנס בכבוד במשרדים נוצצים ולא כמשרתים.
אנו כהורים מוכנים להקריב הרבה מהחיים שלנו עבור הילדים, לחיות בצמצום, לחסוך מעצמנו טיולים או רכב חדש, לקום מוקדם מאוד בבוקר ולעבוד עד השעות הקטנות של הלילה. הכל במטרה כדי שהקטנקטים יוכלו לרכוש השכלה ומקצוע טוב יותר, שיחיו בצורה יותר נוחה, שישדרגו את המעמד הכלכלי והחברתי מאשר של ההורים.
ומה לגבי העתיד של הילדים ברמה גלובלית יותר. אנו מחפשים להם בית ספר טוב, שכונה טובה, הכל כדי שיגדלו בתנאים אופטימליים. אך האם אנו דואגים לטפח את העם שלנו, שאולי יותר מהכל תשפיע על הילדים כאשר יגיעו לבגרות ותעצב את הגורמים שישפיעו על בטחונם, הכוח הכלכלי שלהם, ולמעשה כל בחינה אפשרית.
האם אנו דואגים לאיכות האנושית שבינינו כדי לאפשר באמת סביבה נכונה בה הילדים יוכלו לגדול. הרי אם נעבוד על קירוב הלבבות בינינו, זה יאפשר לילדים לחיות בסביבה בטוחה יותר, מה שביטוח לאומי לא יוכל אף פעם להבטיח. סביבה בה כל אחד יכול לסמוך על השני, לנהל דיאלוגים פוריים ולא ויכוחי סרק כדי לפתח את החברה ולא לפלג אותה. האם אנו דואגים לכך?