השעון תמיד היה בעיני אחד מהמכונות המופלאות ביותר שהמציא האדם. אוסף של עשרות גלגלי שיניים זעירים המחוברים אחד לשני בצורה מאוד מיוחדת ומורכבת למען מטרה אחת – שינוי תנועת מחוג כל שניה, וסיבוב מעגל שלם כל שישים שניות בדיוק. איך תכננו יחסים כאלו מדוייקים בין כל הגלגלים שמאפשרים לשעון לפעול 24/7 בלי לעצור במשך שנים רבות, ועדיין להראות בכל שניה את השעה המדוייקת.
אם רק היה אפשר לתכנן או לבנות אותו אופן מערכות יחסים מדוייקות בין בני אדם, כך שיפעלו בלי הפסקה תמיד בכיוון הנכון. הבעיה רק שאנו בני האדם לא מתנהגים כמו גלגלי שיניים במכונה אלא יש לנו בחירה חופשית ויכולת להחליט. לכן החיים שלנו דומים יותר למערכת נשימה ושאיפה או שפל וגאות. בכל פעם המחוג שבנו מתקתק כך שאנו עוברים ממצב קיצון אחד לשני. כדי להיות שבע אני צריך להיות קודם מאוד רעב כדי להנות מהאוכל. שמחה תמלא אותי במידה שהייתי קודם עצוב, ובאותה צורה כדי לאהוב יותר צריך קודם להגיע להכרה שאני שונא יותר.
זהו המחוג האנושי שכך מתקתק בתוכי, כמו ברכבת הרים שעוברת משיא אחד לשני. כאילו נותנת לי לטעום משתי הקצוות, וכל פעם אומרת לי מחדש: טעמת משני הקצוות של ההרגשה: משנאה ועד אהבה, מלהיות לבד ועד להיות מחובר לכולם? הרגשת את כל העולם בשלימות.
עכשיו תבחר מה אתה מעדיף? עם איזו הרגשה אתה בוחר להתקדם הלאה בחיים? וכך כל פעם מחדש אני נדרש לבדוק ולבחור שוב, אבל בצורה יותר עמוקה. מה נדרש ממני כדי לחיות בעולם המושלם שמתקתק כמו המנגנון הפנימי של השעון. מה תלוי בי, אותו גלגל שיניים בשעון הגדול של החיים, במערכת היחסים ביני לאחרים.