עמדתי השבוע מול הארון בחדר ההלבשה בבריכה, אחרי אימון בדרך להתקלח. פתאום מגיע מתאמן נוסף, עומד לידי ואומר לי: זה הארון שלי, תוך שהוא מצביע על הארון הסמוך לשלי. אחרי כמה שניות של הלם הבנתי מה הוא רוצה. לבחור יש מנוי לארון הסמוך לשלי, והוא כנראה רצה שלא אחסום לו את הדלת לארון עם הציוד שלי.
חייכתי, אפילו כמעט צחקתי. למה תשאלו? כי היו לי שתי אופציות או לכעוס על היחס מהבחור או לצחוק מזה שאנשים פשוט קשה להם לפעמים להביע את מה שהם רוצים. ולמה בחרתי לצחוק? כי אם הייתי כועס זה לא היה מכוון אותי למטרה.
זהו רגע שחוזר על עצמו כמה פעמים במשך היום, מעין צומת בה אני נדרש לקחת החלטה שאמנם נראית בהתחלה זניחה ואינה חשובה כל כך, אך למעשה היא משפיעה על המשך היום, המצב רוח, והכוח שאני מקבל להמשיך הלאה.
לכן לקחתי החלטה כי החיים קצרים, והמטרה שלי היא להנות מכל רגע, לא לסבול, לא לשנוא, ולא לריב. וכל דבר שקורה בדרכי, אני בודק אם הוא מכוון אותי לאותה מטרה, או אחרת אני סוטה ממנה או יותר נכון מתנתק ממנה.
לכן אני מעדיף תמיד לצחוק.