Boing הודיעה לא מזמן שהיא שולחת חללית בצורה רשמית לתחנת החלל, שזה מרשים בפני עצמו אבל גם צריך לציין כי Space-X כבר הספיקה כבר מלפני כמה שנים לשלוח מספר חלליות, גם משימות להעברת ציוד וגם עם אסטרונאוטים, וב- 2022 היא שיגרה 48 פעמים תוך שנה. הנתונים האלו מדהימים אותי, כי הם מוכיחים לי כל פעם מחדש עד כמה אנו לא מוותרים על אף רעיון, אפילו שעל פניו הוא הכי בלתי ניתן להשגה. אנו יודעים להפוך כל מחסום לאתגר, ומצליחים להתגבר על כל חוק פיזיקלי שקיים בטבע, אפילו אם זה להגיע לירח ומעבר לכך.
שמתי לב שיש משהו משותף לחללית ולי, ולא אני עדיין לא מסוגל לרחף באוויר. על חללית פועלים שני כוחות בזמן השיגור, מצד אחד חוק המשיכה שתמיד דואג להשאיר כל עצם על קרקע, וגם אם תקפוץ הכי גבוה, תמיד תיפול על הרצפה. כוח נגדי שפועל מגיע מתוך הרקטות הצמודות לחללית, המסוגלות בשעת פעולה ליצור כוח עצום עד כדי כך, שהן מאפשרות לחללית להתנגד לכוח המשיכה, לצאת מאחיזתו הנעלמה ולהעלות את החללית לחלל.
גם אצלי, ביחס שלי כלפי אחרים מורגשים אותם שני כוחות שתמיד מכוונים אותי. האחד הוא בדיוק כמו כוח המשיכה, כוח הפועל בתוכי ומתוכי כלפי עצמי, ועצמי בלבד. לדאוג לעצמי, לחשוב על עצמי, הכל רק עבורי, עד כדי כך שאני מרגיש אותו כחלק ממני ואפילו ה’אני’ שבי. בנוסף שמתי לב כי בגלל שאותו הכוח פועל עבורי ולשרת אותי, יש בי גם לא מעט כוחות לממש כל דבר שאני רוצה או צריך, כך שאני באמת אצליח או אהנה.
ומה עם המשפחה שלי, אשתי, הילדים, הורים, אחים, קרובים, גם אותם אני רואה חלק ממני. מתוך אהבה אליהם, אני חושב עליהם ודואג להם בדיוק כמו על עצמי. לכן כלפיהם אני לא מרגיש שאני צריך להשקיע מאמץ מאמץ מיוחד לתמוך בהם בכל פעם שהם צריכים עזרה. אני מוכן לעשות עבורם הכל, ואפילו נהנה לתת להם.
לעומת זאת, כלפי אנשים אחרים כמו חברים, עמיתים לעבודה או שכנים, אני שם לב שיש לי שתי צורות יחס אפשריות. אם אני זקוק לעזרתם באיזו דרך, אז אני כמובן מוכן לעזור להם במה שהם צריכים. כי אני רואה שזה לטובתי. אבל במידה ואני נדרש לתת מאמץ ותמיכה, ואין בפעולת אלו רווח אישי לעצמי, אז כמו הרקטות בחללית, נדרש ממני להפעיל הרבה כוחות שאין בי, כדי לתמוך בהם. כמו כוח הכבידה, אני מרגיש בצורה מאוד ברורה עד כמה קשה לי למצוא בתוכי כוחות לעזור, לסייע. לתמוך במה שהם צריכים.
אז מה עושים? איך לעשות כך שיהיה לי אכפת מכל אחד ואחד באופן טבעי כמו שאכפת לי מעצמי או משפחתי. שזה לא ידרוש ממני כוחות עצומים שלא קיימים בי, כך שיהיה לי אכפת מכל אחד ואחד. בעבודה נגיד, אני מחויב לעזור לכולם כי אני מקבל משכורת על כך ואחרת יפטרו אותי. אבל איפה שאני לא מקבל משכורת, עם שכנים או כאלו שאתה נפגש איתם ביום יום. האם אני באמת יכול לעזור לכל אחד?
לאחר הרבה מחשבות ותהיות איך לא לחשוב רק על עצמי מצאתי שהדרך הנכונה היא פשוטה מאוד. אם אני משכנע את עצמי שכל אחד חלק ממני, כמו המשפחה או החברים שלי. גם אם נפגשתי איתו הרגע אבל יחד עם זאת אמנם שאין לנו קשר משפחתי, אבל בטח שהוא דומה לי במשהו, וגם לו יש אישה וילדים, ואולי גם כמה בעיות שקשה לו לפתור כרגע.
הרי מה ההבדל נגיד אם היינו בצבא ביחד או לא. הייתי אולי מכיר אותו יותר לעומק, את העבר והשאיפות שלו לעתיד. ועדיין אני לא מכיר הרבה מאוד אנשים מסביבי, אבל זה לא צריך למנוע ממני לראות בהם חלק ממני. אנו יחד שותפים כולנו לגורל אחד של החיים. ולאחר שאני מספר לעצמי את הסיפור הזה כלפי כל אחד ואחד, אז אני כבר משוכנע כי שנינו מאותה המשפחה. אז איך אפשר לא לעזור?!