פגשתי לא מזמן חבר אשר סיפר לי על המצב על הנפילה של אימו וחומרת מצבה הסעודי עקב כך. אל תסמוך על הילדים שלך אמר. אני נמצא במרכז שיקום ורואה איך אנשים מבוגרים יושבים ללא הכרה בכסאות גלגלים, נתונים לחסדי המטפלים והרופאים, מקבלים כדורים בלי בקרה, בעוד המשפחה מבקרת שעה בשבוע ומרגישה שעשתה את המקסימום. אם לא תדאג לעצמך, יש סיכוי שתגיע לאותו מצב שתחצה את גיל 75 או 80 במקרה הטוב.
אני לא הסכמתי לזה, אמר. מיד קראתי לכל האחים למרות שלא היינו כל כך בקשר כבר כמה שנים ולהפתעתי, אני לא היחיד שהרגיש שאמא צריכה תמיכה על בסיס יומי עד שתוכל לצאת על הרגליים. כולנו הסכמנו לתת מאמץ ועזרה אחד לשני כדי לתמוך בה, עשינו מסביבה משמרות, ליווינו אותה לטיפולים ועודדנו אותה ברגעים הקשים.
עבורי הסיפור הזה הוא משל לעם שלנו. לא ברור לי מה עוד צריך לקרות עד שנגיע להסכמה שאנו צריכים לתמוך אחד בשני בשביל מטרה שמשותפת לכולנו. עד כמה נהיה בנתק אחד מהשני כדי שבסוף נסכים שהפתרון הוא בחיבור בינינו, בתמיכה, בחיזוק, באחדות ובחיבוק.