מדינת ישראל הוקמה ב- 1948 מתוך מציאות של אין ברירה. אף מדינה בעולם לא היתה מוכנה לאורך השנים להכיר ביהודים כאזרחים שווים באותה חברה אלא בצורה כזו או אחרת דוקא ביקשה לפלוט אותנו החוצה מתחומי המדינה או אפילו עד להשמיד. וכך מאין ברירה הסכימו ברובם לכנס אותנו בין הין התיכון לירדן, כאשר חלקם כבר תכנן גם את המעט הזה לגזול, וסיים את השארית מהשואה.
מכאן תחושת האין ברירה היתה עבורנו המנוע לחיים, לברוח אין לאן, ולהישאר משמעו להפוך באמת לעם אחד להילחם יחד על החיים. ואכן השכנים התדפקו על הגבולות מכל כיוון, ואילצו אותנו להילחם מלחמות של אין ברירה, ובכל פעם מחדש הכריחו אותנו להתקבץ כעם פנימה יותר ויותר ולהגן על עצמנו בכל מחיר, כי הברירה היתה לא למות אלא להיכחד כעם.
עם הזמן דווקא מתוך האין ברירה הצלחנו לבנות מדינה משגשגת, כלכלה, ביטחון, תעשית היטק, ערים, חינוך, תחבורה ומה לא. בזה למעשה כולנו בנינו את העתיד, שכן יש לנו ברירה. יש לנו עבור מה ועבור מי לקום מחר בבוקר, ולקחת עוד צעד קדימה.
ראינו שכעם אפשר אחרת, ואנו חיים במדינה שאמנם הוקמה מאין ברירה, אך כיום למרות גודל האוכלוסיה והשטח הקטנים, היא אחת מהמתקדמות בעולם. הוכחנו לעצמנו שיש לנו ברירה, אפשר אחרת, דווקא מתוך האין ברירה לבחור כל יום בחיים, להעשיר אותם, להתעמק בהם, לבנות את עתיד.
מלחמות האין ברירה ימשיכו כנראה עוד זמן רב, ועלינו דווקא להכות חזק את האויב, כדי שהוא יבין עד כמה לו אין ברירה ולא לנו, אלא לבחור דרך אחרת. אך יחד עם זאת עד כמה שאנו רוצים כבר שלום בגבולות ומוכנים לעשות הרבה לשם כך, באותה מידה אולי עלינו קודם לדאוג לסיים עם המלחמות פנימיות בינינו, כאילו מלחמות של אין ברירה, ולעבור לצורה אחרת של דיונים הקשורים לעתידנו כעם.
אם יש בינינו מחלוקות זה טבעי ובריא כדי להתקדם. אך האם צורת הביטוי של מלחמה פנימית בינינו, יכולה להיות בסיס לפתרון המלחמה על הגבולות או דרך לכל בעיה אחרת שנרצה לפתור יחד?