אם היינו כולנו במחלקה אחת ביחידה מובחרת בצבא, וודאי היינו מרגישים כמה חשוב להיות אחראי על שלומם כל אחד מחברי יחידה. כי כאשר אנו נמצאים בשדה הקרב, אם אני שומר על האחרים ולא רק לעצמי, אז אני יכול להשתמש בכוח של הקבוצה מול האויב ולא כבודד מולו.
בחיים שלנו אנו לא מרגישים את אותה האחראיות שיש לנו אחד כלפי השני, חוץ מאשר נגיד במשפחה הקרובה. שם ברור לי שאני אחראי על אשתי וילדיי, כי אין אף אחד אחר שידאג להם. אך אם נסתכל עלינו כעם, שם כל אחד מאתנו מרשה לעמו להיות במחנה כזה או אחר. יש לי דעה ואם היא שונה משלך, אז בזה אנו כבר לא אחראים אחד על השני. כל אחד יכול ללכת לדרכו וידאג לעצמו.
אין בנו אותה הרגשת האחראיות של השותפות לדרך. אנו לא מרגישים ולא מסוגלים לראות את אותה תמונה של אותם חברי היחידה המובחרת בצבא. לא מרגישים סכנה לקיומנו. אם לא יהיה טוב אז מה, נקום ונלך? לאן בדיוק?
מתי כן נוכל להרגיש שיש לנו אחראיות לסובבים אותנו? הרי ברור שאף פעם לא נוכל להיות באותה דעה. גם באותה יחידה מובחרת בצא בטוח שלא כולם חושבים אותו דבר אך ברור להם שמעל כל הדעות השונות, ישנו חוק אחד, אם לא יסכימו לחיות יחד, הם פשוט לא ישרדו.
איך נגיע להרגשה כזו שהחיים שלנו תלויים באלו שמסביבנו? מה יגרום לנו להרגיש אחראיות כלפי האחרים מעל הדעות השונות?